כמה עוד, שמחה המהולה בכל כך הרבה עצב?
אני מזמין כרטיס למסיבה ביום העצמאות, לחגוג את החיים. הרי הבטחתי לעצמי שאם אני יוצא משם בריא ושלם, אין מצב שאני נותן למתנה הזו לעבור לידי.
אני עף על החיים שלי, אני אומר כן למה שנעים או לפחות מועיל, ואומר לא (חזק, ברור ואסרטיבי) למה שמעכב אותי.
הגעתי לפני שקראו לי, אם צריך אגיע שוב.
אבל עד אז? – רץ קדימה. ממשיך לקדם את העסק שלי ואת העשייה שאני כל כך נהנה ממנה. צובר חוויות ומרענן את מעגל החברים. חושב קדימה ומתכנן לשנים, אבל זוכר ולא מעז לשכוח, אף לא לרגע, שגם עבורי הכל יכול להיגמר בשנייה. טוב, במקרה כזה, גם ככה כלום לא משנה כבר, לא?
בשיחה עם אישה אהובה וקרובה אליי, היא אמרה: "נכון, גם אני יכולה להידרס פתאום ממשאית, מה ההבדל?".
ובכן, השאלה היא האם אני מפחד למול זה וקופא, או שמא חי בכל הכח דווקא בגלל זה.
להילחם זה כמו לחיות, רק הרבה יותר אינטנסיבי. אי הודאות שפוגשים במהלך השהייה בבתי מחבלים אינה שונה מזו שמלווה אותנו כשאנחנו מחכים לציון של מבחן ארור בסטטיסטיקה, שהוכרחנו לעשות במסגרת התואר. אגב, מלחמה כמו קורס בסטטיסטיקה, בשניהם לא בדיוק בחרנו. או שבעצם כן?
לפעמים יש לבחור בין רע ליותר רע.
למי שממשיך לקרוא כי משתוקק להגיע לפואנטה – צר לי לאכזב. סך הכל מציף בלבול, רגשות שאני חווה בימים האחרונים על כל גווני קשת הרגשות.
אני ארקוד הכי חזק שאני יכול ביום העצמאות, מבטיח לי. אך כנראה שבמקביל, הדמעות לא יאחרו להגיע. דמעות על מי שאיבדנו, ועל מי שאני עוד עלול לאבד.
לפחות יכול להתנחם בעובדה שאני חלק מצוות, המשפחה שלי ששם בשבילי ואני בשבילם. עורב אתכם. תודה.יום העצמאות, שנת 2024