דרום אדום

דרום אדום.
4 חודשים של הכחשה.

אני זוכה להלך היום על שתי רגליים בין כלניות אדומות, על אדמה עליה אחיי ואחיותיי זחלו בשלוליות של דמם ודם קרוביהם.

בשלב מוקדם בגיל ההתבגרות שלי היה ברור לי שאתגייס להיות לוחם.
מי היה מאמין שככה זה ישפיע על חיי.
10 שנים אחרי זה, יום שבת בבוקר, אני מקבל טלפון מהמפקד שלי. "להכין תיק?" שאלתי. "תכין תיק." הוא ענה.
ובת הזוג שלי לצדה התעוררתי באותו בוקר, שאלה אותי "מאמי, אולי תגיד להם שאתה לא בא? תגיד שעשית מספיק ושישחררו אותך."
כתגובה לכך ערבבתי את המילים "משפחה" ו-"צוות" באותו משפט בצורה שכנראה הייתה מספיק משכנעת.
אהובתי הבינה.
התארגנו לנו בסבבה, לקחנו את הזמן, שתינו קפה. השתמשתי בתירוץ שהציוד הצבאי שלי אצל ההורים, אז איאלץ להגיע לבסיס החירום קצת מאוחר מכולם.
אחרי הקפה אכלנו ארוחת בוקר. כשהגעתי לבית הוריי ישבתי לאכול צהריים עם המשפחה.
אם רק הייתי יודע שבין לגימה ללגימה, בין ביס לביס, נטבחים אזרחים תמימים…
והשאלה הזו המשיכה וממשיכה לעלות בתוכי. מה באמת הייתי עושה? מה היינו עושים כצוות אם היינו מבינים מה קורה?
נכון. לא פתחתי חדשות. משתדל באופן כללי להימנע. אבל האמת היא שגם כשפגשתי את החבר'ה וסיפרו לי מה קורה, סירבתי להאמין.
האמת שאני לא מצליח להאמין עד היום.
ולכל אורך שלב ההכחשה הארוך שלי, הדרום מתכסה בעוד ועוד אדום. מרבדים שלא נראו כמותם מעולם.
אני בדרך לצבא שומע מוזיקה ברכב. מחליף למדים. עושה טלפונים לעוד חבר'ה בצוות לוודא הגעה.
אצלנו בדרך כלל לא שואלים "האם אתה מגיע". שואלים מתי. ברור שכולם מגיעים.

מי שהיה לוחם בצבא ובטח שירת בסיירת, יודע מה זה לארגן ציוד מהר. "להיטרף". "להפוך קערה".
לא זכור לי שלכל אורך המסלול הכנו את הציוד שלנו כל כך מהר.
"עוד שעה יורדים דרומה".
מחכים.
"עוד שעתיים האוטובוסים פה".
מחכים.
"מחר על הבוקר יורדים דרומה".
עדיין מחכים.

והדרום ממשיך להתכסות במרבדים מרבדים של אדום. והפרחים הפעם הכי יפים שיש. יותר מכלניות. פרחים שנקטפו בטרם עת.
הרבה הרבה יותר מוקדם מהצפוי.
אדם יקר לי מאד אמר לי "אומרים שהנשמות האלו בחרו להגיע לעולם מתוך ידיעה שזהו גורלן. לעשות תיקון". אולי.

היום אחרי 4 חודשים צברתי קילומטרים רבים של התפלשות בתוך שלולית הדם הלאומית. שם את השהות בעזה בצד, מתמקד בבית שלנו: בארי, רעים, כפר עזה, ניר עוז, נחל עוז, כביש 232, מתחם הנובה, מוצב ארז, נתיב העשרה, סעד.
אחרי שעות של תצפיות ושמירות במוקדי הפרצה בגדר.
אני רואה את הבתים השרופים, חורי הכדורים, אספלט שרוף בכל מקום בו נשרף רכב…
את המיגוניות המצולקות, שערים הרוסים, דגלי ישראל ונרות נשמה לצד תמונות של מלאכים, חלקם במדים חלקם בלבוש אזרחי חגיגי.
זה באמת מזכיר מאד את מה שאני רואה בסרטונים ביוטיוב. אבל לא יכול להיות שזה באמת קרה.
נראה כמו סט צילומים מאד מאד מושקע. משהו שלא היה מבייש את התעשייה בהוליווד.
אני מתנצל עמוקות בפני כל השחקנים בסרט. סליחה שהגעתי רק אחרי הסצינה המרכזית, אולי יכולתי להשפיע ולו במעט על איך שהסרט הזה ייגמר.
אני ירין, האזרח שהוא גם איש מילואים, גאה ושמח על היכולת והזכות לאחוז בנשק ולהגן על המשפחה שלי, להתייצב כשקוראים לי. אפילו כשהייתי טיפש יותר בגיל 18 הצלחתי לבחור נכון. גם חשוב לי להרגיש הערכה על זה.
אבל אני ירין, איש המילואים (שהוא גם אזרח)? בז לכשלון החרוץ שנכשלנו. מסתובב מובך בין אזרחים שאני פוגש מישובי העוטף.
עד היום יש לי בראש שתי שאלות שחוזרות על עצמן שוב ושוב.
אחת אני מפנה פנימה ושואל מאוכזב "איך?"
את השנייה אני מפנה החוצה ושואל מבולבל – "למה?"
לא מצפה לקבל תשובה שתניח את דעתי.
הדרום אדום כבר יותר מדי זמן.
מעולם לא כאב לי ככה להביט בכלנית.
למראה הפריחה והצמיחה המחודשת, מתמלא החזה באופטימיות ותקווה, תוך שהוא מרגיש דקירות סכין.
מי ייתן ומהיום והלאה ישקו את אדמת העוטף ובכלל, רק מים.