קוראים לי ירין אברהם כהן ואני בן 28. הרבה לפני שהקמתי את 'מרואן', הבנתי שאני רוצה לדעת ערבית. הרגשתי שאני חייב. זה קרה לראשונה בפנימייה הצבאית שבה למדתי כנער, שם הרגשתי תסכול גדול מחוסר היכולת שלי להבין את חבריי הדרוזים לספסל הלימודים, כשבחרו לדבר לידי בערבית. התחננתי שילמדו אותי, אך גיליתי שלא כל מי שיודע לדבר את השפה, יודע גם ללמד אותה וכל הניסיונות נכשלו. אני בטוח שאני לא היחיד שחווה "קריאת השכמה" מסוג שכזה.
במסגרת שנת השירות, זכיתי ללמוד יחד עם מורה עשיר ניסיון וידע שגרם לי להתאהב בשפה ובתרבות הערבית. בעזרת הספרים שקיבלתי ממנו, המשכתי לתרגל ולחפש אחר ידע חדש, הרבה אחרי שהשיעור הסתיים.
לקראת תום שירותי הצבאי, כשנה לשחרור, מצאתי את עצמי משקיע את כל זמני הפנוי בלימודי ערבית. כל דקה פנויה הוקדשה ללמידת דקדוק, להרחבת אוצר המילים ואף לשינון פרקים מהקוראן, כדרך מעולה להתאמן על המבטא (כי הדיוק כאן הוא חובה). לגבי פרקטיקה, כלומר הדיבור עצמו, יצירת שיח והוצאת הידע לפועל – בכל הזדמנות שיכולתי פתחתי בשיחה עם כל דובר ערבית שהתאפשר לי. שאלתי אלפי פעמים את השאלה "איך אומרים בערבית…" והתייחסתי לכל פיסת מידע חדשה ככזו העשויה מזהב.
התחלתי לראות תוצאות, הצלחתי לשמוע, להבין ולהישמע – אז המשכתי. תחושת ההצלחה גברה על תחושת הפחד. פחד להישמע טיפש, פחד להביך את עצמי. אחרי שהשתחררתי מהצבא המשכתי ללמוד בקבוצה קטנה כדי לשמר את הלהבה. החלטתי שזה התחום שבו אני רוצה לעסוק בחיים. אז נרשמתי לקורס המזרחנים האינטנסיבי של גבעת חביבה – 5 חודשים בתנאי פנימייה, בהם למדנו מבוקר עד לילה (מן אלורשה ללפרשה ומן אלפרשה ללורשה). חבורת משוגעים של 10 אנשים בעלי מכנה משותף אחד – כולם רוצים לצלול למעמקיה של הערבית, כל אחד ואחת וסיבותיהם השונות. על אף שהגעתי לקורס בעודי דובר, הקורס היווה עבורי קפיצה משמעותית מאד ברמה והעניק לי ידע מעמיק והכרחי על התרבות, המנהגים, הלשון והספרות הערבית. זו התקופה שבה הכרתי לראשונה את החברה הערבית על כל גווניה. לא דרך צפייה בחדשות, לא דרך ספרים או סרטים, אלא פנים מול פנים. המגע עם החברה הערבית, בין אם דרך מורים, סיורים, טקסטים ודרך יציאות ספונטניות לתרגול בשטח היה כה אינטנסיבי, עד שהתחלתי להרגיש בבית. לימדו אותי מיטב המורים, אותם מורים שזכיתי מאוחר יותר ללמד לצידם.
כדי שאוכל להמשיך ללמוד בעצמי, חזרתי לגבעת חביבה והפעם כדי להדריך את הקורס האינטנסיבי. לימדתי בעיקר את 8200 בקורס ההכנה שלהם לשירות הצבאי, הדרכתי סיורים לכפרים וערים ערביות ברחבי הארץ ולימדתי במסגרות נוספות בגבעת חביבה, ביניהם אף תלמידים מהאקדמיה הימית של ארצות הברית שהגיעו ללמוד ערבית בארץ הקודש.
אחרי מספר שנים, הבנתי שאני מוכן לקפיצה נוספת והיא האקדמיה. לאחר התלבטויות רבות הבנתי שאני רוצה להירשם ללימודי תואר ראשון דווקא באוניברסיטת חיפה. בחיפה לומדים בחוג לשפה וספרות ערבית בערבית בלבד והאתגר קרא לי. בתור הדובר עברית כשפת אם היחיד בחוג, אני רואה את התקופה הזו גם כקורס ערבית מדוברת למתקדמים, כי בין ההרצאות שבהן ספגתי ערבית ספרותית ושירה קלאסית, שברתי את השיניים (וגם את האוזניים) בתקשורת עם חבריי לספסל הלימודים בערבית המדוברת. מעבר לכך, מסלול תעודת ההוראה בערבית בחיפה, הוא לדוברי ערבית שפת אם. כלומר גם בחוג השני הייתה ההתנהלות כולה בערבית, ועסקה בלימוד השפה הערבית בבתי הספר הערביים.